דיוח של פעילי זכויות אדם* המלווים את קהילות הרועים הפלסטינים בצפון הבקעה:
השינוי בתנאי המחייה של הרועים הפלסטינאים מאז הקמת המאחזים החדשים בצפון בקעת הירדן (החל מ2016)
צמצום שטחי המרעה והתדלדלות הקרקע
עד 2016 (לפני הקמת 2 המאחזים הראשונים), נהגו הרועים ללכת עם עדריהם מזרחה עד כביש 90. לאחר הקמת המאחזים קוצץ שטח המרעה שלהם בכ70%. (הצבא החל לאכוף את איסור הכניסה לשטחי אש ושמורות טבע רק לאחר שהמאחזים הוקמו בתוך שטחי האש ושמורות הטבע.) וכעת, בעקבות הגידור המסיבי מתחילת 2020, נותרו להם בין 5% ל 10% משטחי המרעה המקוריים. כתוצאה מצמצום שטחי המרעה שלהם בצורה כל כך דרמטית, הולכים ומתדלדלים השטחים שנותרו להם עקב רעיית יתר (over grazing).
כתוצאה מצמצום שטחי המרעה נאלצים הרועים לקנות הרבה יותר שעורה כדי להאכיל את העדרים. היום הם קונים כפול ממה שנהגו לקנות קודם לכן.
בעיות מים
הרועים נעזרים במערכת של בורות לאגירת מי גשמים. הבורות האלו זקוקים לתחזוקה שוטפת (ניקוי מבוץ ואבנים). מאז שעלו המאחזים, הצבא לא מאפשר יותר לרועים לנקות את הבורות בתואנות שונות. ולמעלה מזה, בארבע שנים האחרונות, הצבא הרס או סתם כ80% מבורות המים באזור.
מכיוון שהקהילות אינן מקבלות חיבור למערכת המים הקיימת (שמיועדת רק להתנחלויות) ונאסר עליהן למתוח צינורות מהעיירות הפלסטיניות הסמוכות, הקהילות נאלצות לקנות ולהביא את המים שלהם ממקומות רחוקים ולאגור אותם בעוקבים. כתוצאה מכך הם משלמים פי 4 או 5 ממה שמשלמים החקלאים בהתנחלויות שמסביב. עקב מחירי המים הגבוהים, ישנן קהילות שנוהגות לעבור בחודשי הקיץ עם העדרים שלהם למקומות בהם המים זמינים וזולים יותר.
עד הקמת המאחזים, מעולם לא הייתה בעיה לקהילות האלו להשאיר את המאהלים והדירים במקומם. מאז שהוקמו המאחזים נבזזים המאהלים הללו מדי קיץ ונגנבים מהם חפצים ולעתים דירים שלמים (קונסטרוקציות מתכת) והצאן נשאר תחת כיפת השמיים ללא הגנה.
עיבוד הקרקע ובעיות תעבורה
מאז שנת 2000 נחסמו כל הדרכים מערבה לדרך אלון, ממחסום חמרה בדרום עד עין אל בידא בצפון (מלבד דרך אחת שנפתחת ונסגרת לפי גחמות הצבא). דרכי העפר בין הקהילות נחסמו גם הןבהדרגה ולכן הרועים מתקשים להגיע עם הטרקטורים לשדות שלהם (חקלאות בעל שעיקרה שעורה לצאן). מכיוון שהם נאלצים לנסוע דרך הכבישים וזקוקים לרשיונות ולביטוח, הם החלו לשכור טרקטורים ונהגים עם רשיונות וביטוח. עיבוד הקרקע (חריש פעמיים בשנה וקומביין לקציר ויצירת בלות קש) התייקר מ30 ₪ לדונם ל50 ₪ לדונם. (מדובר בכ30,000 או 35,000 דונם סה"כ).
מאז הקמת המאחזים, החל הצבא להחרים טרקטורים בתואנה שאלו שטחי אש. (מיותר לציין שהמתנחלים במאחזים מעבדים שדות ורועים בקר באותם אזורים בדיוק.) כתוצאה מכל זה ננטשו כ30% מהשטחים החקלאיים. השטחים המעובדים האלה מהווים בקיץ שטחי מרעה לצאן שאוכל את השלף.
לעתים קרובות המתנחלים מהמאחזים עולים עם עדריהם על השדות המעובדים של הרועים ורומסים ומחסלים את היבול.
הצאן מוחזק בסככות מגודרות שזקוקות לתחזוקה שוטפת על מנת למנוע מחלות. כמעט בלתי אפשרי להשיג אישור לניקיון הדירים עם שופל, וכשנותנים אישור לאחר מאמצים ביורוקרטיים מרובים, בעל הדיר חייב להעביר את הזבל לשטחי A אוB , במקום להשתמש בו לזיבול השדות.
כתוצאה מחסימת הדרכים, טקסי לטאמון, למשל, שעלה לפני כן כ30 ₪ עולה היום 80 ₪. מדובר בנסיעות שגרתיות לקניות, למרפאה וכו'. הילדים שאי אפשר יותר להביא ולהחזיר אותם מבתי הספר בטאמון ובטובאס, נאלצים להישאר שם לזמן הלימודים אצל קרובי משפחה, דבר שגורם ללחצים ומתחים במשפחות.
תחושת ביטחון
עקב כל הבעיות הללו תחושת הביטחון של הרועים ירדה מאוד. הם חשים נצורים וחוששים לעזוב את המאהלים שלהם ללא ליווי, וחלקם נשברים ועוזבים. (באל חדידייה, למשל, גרו לפני xשנים xמשפחות, וכיום גרות בו xמשפחות.) אני צריך לברר.
מתנחל מאחת ההתנחלויות הוותיקות אמר לי פעם: "היה בינינו הסכם לא כתוב שהמישורים שייכים לנו (למתנחלים) והגבעות להם (לרועים). מאז הקמת המאחזים נשבר הסטאטוס קוו הזה."
מצ"ב מפה מעודכנת המשרטטת את המתרחש בצפון בקעת הירדן:
אוכלוסית הרועים הפלסטינים המתגוורת באזור ומתפרנסת בעיקר ממרעה עונתי
שטחי ההתנחלויות, מאחזים
גידור שטחים למניעת כניסת עדרי הפלסטינים
(*) יש לציין כי המידע הוכן ע"י פעיל זכויות אדם מישראל המלווה את קהילת הרועים הפלסטינים בבקעת הירדן. משיקולים אישיים האגודה לצדק סביבתי התבקשה לסייע בפרסום המידע.
