פרופ' דני רבינוביץ, בן 62, הוא ראש בית הספר פורטר ללימודי סביבה באוניברסיטת תל אביב ויו"ר האגודה הישראלית לצדק סביבתי. השבוע קיבל את פרס הגלובוס הירוק לשנת 2016.
"אנחנו חיים בתקופה שבה אנחנו נכנסים למצב אקלימי פוסט נורמלי. זה אומר שאנחנו נראה יותר תופעות כמו הוריקן סנדי, או כמו סופת האבק הגדולה שהגיעה לפה מסוריה בספטמבר. זה אומר גם שיהיה יותר קשה לתכנן טיול באירופה באוגוסט או חתונה ביוני. היכולת שלנו לסמוך על מזג האוויר השתנתה".
עוד כותרת ששמענו בזמן האחרון היא שעד 2100 המפרץ הפרסי לא יהיה ראוי לחיי אדם. מה המשמעות של הקביעה "לא ראוי לחיים"?
"אחד הדברים הכי חמים עכשיו בחיזוי אקלים זה להפסיק לעסוק במודלים גלובליים ולנסות להבין מה יקרה בעיר, מחוז או ארץ מסוימת. בודקים מה משך הזמן ביום שבו אי אפשר להיות בחוץ. בבאר שבע, למשל, יש היום ארבעה חודשים בשנה שבהם במשך שעתיים-שלוש ביום לא נוח להיות בחוץ. חופית יצחק בן-שלום מבית ספר פורטר גילתה שאם קופצים ארבעים שנה קדימה, מגלים שאז לא יהיה אפשר להיות בחוץ בבאר שבע במשך ארבע שעות כל יום, ושזה יהיה ככה לא ארבעה חודשים, אלא חצי שנה. אותו דבר בדקו במפרץ, ושם חם יותר מישראל בכעשר מעלות. כיוון שיש אנשים שחייבים לעבוד בחוץ, כשזה מגיע לרמה שבה שירותים חיוניים ייפגעו, זה נחשב שהמקום לא ראוי לחיי אדם".
מאז הקיץ שעבר כל חודש היה החם ביותר מאז תחילת המדידות ב-1880: המאי החם ביותר, היוני החם ביותר וכן הלאה. מה זה אומר על הקיץ הקרוב?
"השאלה היא לא איך הולך להיות הקיץ הקרוב. אוגוסט הבא יכול להיות טיפה יותר קריר מאוגוסט האחרון. לאחרונה מדענים הבינו שצריך למדוד אחרת: לקחת את עשרה חודשי אוגוסט האחרונים ולהשוות אותם לעשרה חודשי אוגוסט שלפניהם, או לעשרה חודשי אוגוסט בשנות ה-60 וה-70, ולראות את המגמה לאורך עשרות שנים. ופה אנחנו במצב מאוד גרוע".
כנראה שלא יקרה שוב. שלג בתל אביב, חורף 1950 | צילום: אלדן דוד, לשכת העיתונות הממשלתית
המבוגרים שאומרים שפעם היה פחות חם צודקים?
"הם צודקים. טמפרטורת המינימום הממוצעת של תל אביב באוגוסט, שנמדדת כל יום בחמש בבוקר, היא היום שלוש מעלות יותר ממה שהיתה לפני 30 שנה. זה נתון מאוד דרמטי, אם כי הוא כנראה קשור גם לכמות הבטון ולא רק לאקלים".
איזה עוד משמעויות יש לאקלים פוסט נורמלי?
"חמש תופעות – מדבור, מחסור במים, הצפות, סופות ומגפות".
מדבור אנחנו גם מרגישים בארץ. זה נכון?
"יש דבר שנקרא קו הבצורת. זו הקו שמדרום לו יורדים פחות מ-200 מ"מ גשם בשנה. בישראל הקו הזה נדד בין 20 ל-30 קילומטר צפונה. הוא היה דרומה מאופקים, והיום הוא בכיוון מבואות יבנה".
ומחסור במים?
"לנו בישראל יש משק מים יחסית מתוחכם וחדשני. בעשור האחרון צומצמו הרבה בזבוזים ומחצית ממי השתיה מותפלים. אבל אנחנו רואים את זה במדינות שסביבנו, בגלי הפליטים שמגיעים לארץ ולאירופה, כמובן מסוריה וגם מדרום סודן ומדרפור. אלה מדינות שיש בהן מלחמות אתניות ופוליטיות, אבל משבר האקלים הוא מכפיל סבל".
איך?
"המחסור במים האיץ את התהליכים של רעב, ובמדינות ששסועות לשבטים, כשיש מחסור במים השבט הדומיננטי הופך להיות שבע, והשבטים הקטנים יותר נעשים רעבים. אני חושב שלא חשוב מה הופך אנשים לפליטים, אם זה בעיות פוליטיות, לאומיות או סביבתיות. בסופו של דבר פליטים אלה אוכלוסיות שיש להן מעט מאוד מה להפסיד. הפוליטיזציה שלהן מהירה והם גורם של אי יציבות. זו טרגדיה לאנשים עצמם ואי יציבות לכל מה שסביבם".
טמפרטורת המינימום בתל אביב באוגוסט היא 3 מעלות יותר מלפני 30 שנה. פרופ' רבינוביץ | צילום: עופר חן
אנחנו פונים לאחינו בני המין האנושי, אנחנו עומדים לטבוע
אתה מדבר על אי שוויון אקלימי ועל אי צדק אקלימי. מה זה אומר?
"יש פה אי שוויון כפול. אי השוויון הראשון, שהוא הכי בולט לעין, הוא שיש אוכלוסיות שיסבלו הרבה יותר. האוכלוסיות שגדלות במקומות הבעייתיים והיבשים הן האוכלוסיות היותר עניות, ויכולת העמידות שלהן בפני המצב האקלימי הפוסט נורמלי היא הרבה יותר קטנה. תחשבי על הוריקן שפוגע בערי חוף בפיליפינים, שברובן יש סלאמס מאוד גדולים עם מעט מאוד תשתיות, ובתים מחומרים מפוקפקים, ולעומת זאת סופה שפוגעת בעיר חוף בהולנד. יכולת העמידות שונה כמעט מכל בחינה: תשתיות, בנייה, יכולת התגובה של הממשלה, הטכנולוגיה, שירותי הרפואה ועוד. כל אחד יכול להבין שאם אתה נמצא באזור אקלים פגיע ובמדינה חלשה, היכולת להתגונן היא מאוד נמוכה".
ואי השוויון השני?
"אי השוויון השני הוא אי השוויון באחריות. מדינות הצפון היו הראשונות שעברו את המהפכה התעשייתית, שהפכו להיות מה שאני קורא 'הומו קומבוסטאנס', האדם השורף, כי הציווליזציה שלנו היום מבוססת על שריפה של אנרגיה. מדינות הצפון אחראיות ל-70-80% מהפחמן הדו חמצני שנפלט לאטמוספירה. ארצות הברית לבדה אחראית ל-45% מפליטת הפחמן ב-150 שנה האחרונות. מדינות הדרום, שעברו תיעוש יותר מאוחר, לא אחראיות לכמות כל כך גדולה, ולכן הן מביעות היום דרישה מוסרית לזכות השיבה של הפחמן. הן אומרות שאי אפשר לחלק את האחריות לפי המצב היום אלא לפי ההיסטוריה של האטמוספירה. היום אנחנו משלמים מחיר על תהליכי תיעוש של לפני מאה שנה, ושאם אני חי במאוריטניה או בפיליפינים אבותיי אחראים פחות לאפקט החממה מאשר בגרמניה או בלונדון".
בעצם הפליטים שמתדפקים היום על הדלתות של אירופה הן סוג של חשבון שמוגש לה על המעשים שלה.
"אחד הנציגים של הודו באחד מכינוסי האקלים אמר: עוגת הקרם של המודרניזציה נאכלה במדינות הצפון אבל את כאב הבטן מרגישים בדרום".
תסריט מוגזם. ניו יורק מוצפת | צילום: מתוך הסרט היום שאחרי מחר, באדיבות YES
והצפון ישלם?
"זאת השאלה. בעולם הראשון חושבים כל הזמן על צמצום הבעיה: איך ננקוט פעולות ארוכות טווח, שיקחו עשרות שנים, ובסופו של דבר נוריד את כמות הפליטות ונתקן את האטמוספירה. ההנחה היא שאם נצליח לדאוג לטווח הארוך, את הטווח הבינוני נפתור עד אז בכלים שיש לנו. מדינות העולם השלישי אומרות לעצמן שהטווח הכי אקוטי שלהן הוא המיידי. ולכן במפגשים של ועידת האקלים של האו"ם מדינות הצפון מדברות על הצורך בצמצום הבעיה, ומדינות הדרום דורשות שיקימו להן קרן הסתגלות: קרן בינלאומית של טריליונים שמדינות הצפון יפקידו בה עבורן כסף כל שנה להיערכות ולשיקום".
הם יותר פרגמטים בעצם. הם אומרים, שמענו עליכם, אתם לא תהפכו את המגמה, עכשיו בואו נתמודד עם הנזק שגרמתם.
"נכון. הם לא מכחישים זה את הצרכים של זה אבל הם חלוקים בסדר העדיפויות. מדינות כמו איי סיישל או המלדיביים למשל רוצות שיתנו להן כל שנה 50 מיליון דולר כד להקים חומות ים ולייבא אדמה מאוסטרליה, וכך להרים את מפלס האיים. ויש כאן איזה פנייה מוסרית, אנחנו פונים לאחינו בני המין האנושי לסולידריות בסיסית – אנחנו עומדים לטבוע".
קריסה משולשת של מזון, דלק ופיננסים יכולה להפוך לגל פאניקה ולנבואה שמגשימה את עצמה
כשחושבים על התחממות כדור הארץ עולה בראש הדימוי האפוקליפטי של ניו יורק מוצפת וגורדי השחקים בולטים מעל פני הים. כמה זה מוגזם?
"מוגזם לגמרי. כדי שהסרטים יתאימו להוליווד הם צריכים להמציא תסריט שבו הכל קורה תוך כמה ימים. אני מקווה שזה לא יקרה ככה, אבל אני חושב שתסריט יותר סביר הוא תסריט של קריסה תודעתית".
למה הכוונה?
"תארי לך שיש אנליסטים בחברות הביטוח שאומרים שבשנים הבאות תהיה קריסה של 50% בכמות המזון במאגרים האסטרגטגיים. וזה מצטרף לתחזית מאוד קודרת על מים, כמו שיש לנו היום – אנחנו יודעים שבמאה שנה הקרובות עוד מיליארד בני אדם צפויים לאבד גישה למים נקיים. ומישהו אומר – אם יקרו שני הדברים האלה אני רואה קריסה בבורסת הסחורות של לונדון. ומישהו אומר שלפי כל זה יכול להיות אמברגו על תנועות נפט. קריסה משולשת של מזון, דלק ופיננסים יכולה להפוך לגל פאניקה ולנבואה שמגשימה את עצמה. זה לא נחשול המתקרב לחופי ניו יורק, אלא קריסה כללית של הסחר הבינלאומי".
המגמה: קשוח. אוגוסט בתל אביב | צילום: משה שי לפלאש 90
ההתעניינות בהתחממות הגלובלית ירדה מסדר היום בשנים האחרונות. יכול להיות שנשק ההפחדה נשחק?
"יכול להיות. הנטייה הכי בולטת בציבור הרחב כשהוא עומד מול אקלים משתנה היא לדחות. אנשים לא מרגישים שזה הדבר הכי דחוף לעשות – לצאת להפגין, למחזר ולזרוק את המכונית שלי. היכולת שלנו להשהות את תחושת המשבר היא אדירה. אנשים מצליחים לחיות ולנהל חיים נורמליים ולעבור עוד עשור בתחושה שהשד לא נורא כל כך. יש תקופות שהמצב הבטחוני מאוד מאוד אקוטי ויש טילים ופיגועים, ורובנו עדיין לא במצב ששמנו בצד כל דבר אחר כי עכשיו אנחנו מוכרחים לפתור את הבעיה הזאת. אותו דבר קורה עם שינוי אקלים. כנראה שזו אחת התכונות שהפכו את המין האנושי לכל כך מצליח, קר רוח, סתגלן, אופטימיסט ומוכן לקחת סיכונים".
בשנות ה-90 שמענו הרבה על חיות נכחדות ועל יערות גשם, ואולי אנשים מאוד נעצבו לאבד אותם אבל זה לא היה מניע מספיק חזק. אולי כשהם צריכים לפלס שלג מהחניה שלהם יש לזה אפקט יותר גדול.
"זו דילמה גדולה של ארגוני הסביבה. הייתי יו"ר גרינפיס הים התיכון ואחר כך הייתי בוועד המנהל של גרינפיס בריטניה. עשינו קמפיינים על רצח כלבי הים והלוויתנים, ואלה היו קפיינים קמפיינים מאוד מוצלחים. הראינו את סירת הגומי הקטנה של אנשי גרינפיס שמתייצבת בין הצלצל בחרטום של האונייה לבין הלוויתן ומגינה עליו, כשמנסים לסלק אותה עם זרנוקים של מים. הראינו איך הורגים את כלבי הים במכות אלה כשהם קטנים, ואת הדם על השלג. זה היה מאוד גרפי, אנשים התחברו רגשית ומיד נתנו כסף".
השתתפת בפעולות כאלה?
"השתתפתי בכמה פעולות דומות במזרח התיכון. ב-97' השתלטתי עם עוד שישה אנשים על 'אריבל', אסדה שמורידה בוצה רעילה מבתי הזיקוק מנהר הקישון ושופכת אותו לים התיכון. השתלטנו על האסדה, גררנו אותה למרכז מפרץ חיפה, קשרנו אותה לאוניה הגדולה של גרינפיס ונקשרנו אליה בשלשלאות ברזל. בילינו עליה את כל היום עד שמשטרת החופים עצרה אותנו. זה היה מאוד מרגש לעשות את הדבר הנכון ולא לדעת איך היום ייגמר. הייתי עושה את זה עוד פעם".
היום כבר פחות עושים דברים כאלה.
"נכון, כי זה היה מאוד אפקטיבי אבל נטול קונטקסט. בשנות ה-90 וה-2000 סיפור האקלים הלך והתייצב והגדיר מחדש מה זה סביבה ומהן בעיות סביבה. והשאלה היא איך אתה יכול לייצר אימג'ים כל כך מרגשים, שלא תצטרך לשבת ולהסביר את אפקט החממה כל פעם. הכחדת היערות זה סינדרום שמצביע על בעיה הרבה יותר חמורה. עולם בלי כלבי ים? ניחא. אבל עולם שבו מאות מיליוני אנשים הופכים לפליטים ויוצרים כאוס של מדינות וערים שלא מצליחות לתחזק את עצמן, ופתאום נשלטות על ידי כנופיות שמחפשות לחם, זה סיפור אחר לגמרי".
נצליח לחיות בלעדיהם. כלבי ים | צילום: אימג'בנק, GettyImages
האנושות לא מצליחה לפתור את הבעיה הזאת למרות שברור לכולם מה צריך לעשות. אולי זה פשוט גדול עלינו, שכל מדינות העולם יתאגדו לאינטרס משותף וכל אחת תסכים להוריד את רמת החיים שלה או לעצור את ההתפתחות התעשייתית שלה למען האנושות ולמען הדורות הבאים.
"זה לא שמדינות העולם יושבות סביב שולחן ואומרות – אני מוכן להוריד את רמת החיים של תושביי ב-2%, וזה יוריד את אחוז הפחמן הדו חמצני, ולאט לאט אחד משכנע את השני סביב השולחן. זה לא עובד ככה. הבירוקרטיה וקשרי ההון-שלטון הופכים את המהיגים האלה לבובות בידי כוחות הרבה יותר חזקים שיכולים לקבוע את עתידם הפוליטי. חברות שעוסקות בחיפוש, הקפת ומציאת נפט הן חברות שמשקיעות עשרות טריליונים – לא מיליארדים, טריליונים – בעתיד. התורמים הכי גדולים לג'ורג' בוש הבן היו חברות הנפט".
ויש מדענים בשירותם שמכחישים את ההתחממות הגלובלית.
"החברות האלה מימנו היום הכי הרבה הכחשת אקלים. זה לא יקר עבורן להחזיק מדענים שהמשימה המדעית שלהם פשוטה – הם לא צריכים לעשות מחקר משלהם, רק לעורר ספק. הם סוחרי הספק. כל מה שהם צריכים זה להופיע בטלוויזיה ולכתוב ניירות עמדה לפיהם הם לא מקבלים את הנחת היסוד באיזשהו דוח. זו שיטה שהמציאו חברות הטבק. ההצלחה הכי גדולה שלהם היא שהם הצליחו ליצור מצג שווא שהעולם המדעי חצוי. התקשורת כל הזמן רוצה להראות שני צדדים, במדינות מסוימות היא חייבת, ותמיד יביאו מדענים משני הצדדים, אפילו שצד אחד מייצג קונצנזוס של עשרות אלפי מדענים, והשני מועסק על ידי חברת נפט".
מדינה קטנה כמו ישראל משמעותית בשינוי הכיוון בעולם?
"לא, היא אחראית ל-0.3% מפליטת הפחמן הדו חמצני השנתית. אבל יש בה רק 0.1% מאוכלוסיית העולם, אז היא מייצרת פי שלושה גזי חממה מחלקה באוכלוסיה. זה נכון לגבי הרבה מדינות עשירות. ישראל היא דוגמה טובה לכוח של הכלכלה הפוליטית לשים ברקסים לשינוי הזה. בשנות ה-50 היינו המדינה המובילה בעולם באנרגיה סולרית, בזכות דודי השמש. אבל כשיש חברת חשמל מונופוליסטית עם ועד מאוד חזק, שחושבת שאם 25% או 50% מהחשמל יבוא מפאנלים סולאריים או מטורבינות רוח יקיץ הקץ על תקופת הזוהר של האימפריה המתוקה שלהם, ואם המערכת הפוליטית שמאוד רגישה לתביעות שלהם וללחצים שלהם, אנחנו מקבלים סיטואציה שבה היום אנחנו משתרכים אי שם אחרי המדינות הכי נחשלות בעולם מבחינת כמות החשמל שמיוצרת אצלנו באנרגיה סולארית".
מדינות הדרום מביעות היום דרישה מוסרית לזכות השיבה של הפחמן. פרופ' רבינוביץ | צילום: עופר חן
יש איזה תחושה שמה הטעם למחזור ולנסוע בתחבורה ציבורית אם חברת חשמל לא מוכנה לשינוי ואם נותנים לאחים עופר להמשיך לזהם את מפרץ חיפה.
"נכון. המח שלנו הרבה פעמים עובד ככה וזה חלק מהאבולוציה של המשבר הזה. זה מחזיר אותנו לכמה ההתמודדות עם הבעיה הזאת נורא נורא קשה. רוב הישראלים חושבים שהם יודעים מה יהרוג אותם – המלחמה הבאה. לא חשוב אם זה נכון או לא. ברגע שאתה חי בתוך תחושה שאתה יודע מה הבעיות האקוטיות שלך, קשה מאוד למכור לך בעיות חדשות.
"חלק מהעניין הוא שזו בעיה מעורפלת שקשה לנו לתפוס את משכי הזמן שלה. אומרים לנו שעד סוף המאה ה-21 הטמפרטורה תעלה בשלוש מעלות בממוצע. אנחנו לא מתרגשים מזה כי כל יום מהבוקר עד הצהריים הטמפרטורה עולה ב-10 או 15 מעלות. וזה השקר הגדול של הממוצעים. שלוש מעלות בממוצע על פני כל כדור הארץ זה מקפל בתוכו סיפורים מאוד דרמטיים לגבי מקומות ספציפים".
היום מאוד ברור לאנשי סביבה ששאלות האקלים הן שאלות של צדק חברתי
רוב הקריירה האקדמית שלך היתה בכלל כאנתרופולוג.
"החוויה המכוננת שלי היתה כשאחרי הצבא הצטרפתי לבית ספר שדה בסנטה קתרינה בסיני. עבדתי שם בין 1975 ל-1979, עד השלום עם מצרים. שם נדבקתי גם בשאלה הסביבתית ובאנתרופולגיה".
זה מקום אגדי ומיתולוגי. מספרים שהיתה שם תחושה מדהימה של חופש.
"בהחלט. היינו 255 אנשים במרחב ענק, נורא רחוק מהבית, עם חצי שעת קשר לכולנו לשיחות טלפון ביום. זה היה מקום מאוד אינטנסיבי מבחינה אינטלקטואלית. הוא היה אליטיסטי ונבחרו לשם אנשים ונשים יוצאים מהכלל. היו קוראים, מנגנים, מדברים, ורוב זמננו עשינו סקרי שטח במדבר ותיעדנו מקומות שאף אחד לא תיעד ושלא היה מיפוי שלהם, כמה מעיינות וכמה צמחים יש".
שאלתם את עצמכם שאלות פוליטיות?
"כן אבל רובנו היינו שמאלנים ולא חשבנו על עצמנו כעל חלק מהכיבוש. היינו יותר קרובים לבדואים מאשר לחיילים. שמחנו כשהגיע השלום, לא באנו לשם להתנחל אלא לבלות שם כמה שנים מאוד אינטנסיביות".
זה היה מאוד אפקטיבי אבל נטול קונטקסט. פעילי גרינפיס משתלטים על האריבל, 1997. | צילום: גרינפיס ישראל
מה עשית אחרי הפינוי?
"רציתי ללמוד תואר ראשון בסביבה ולא היה את זה בארץ, אז נסעתי לקינגס קולג' בלונדון. במהלך התואר הבנתי שאנתרופולוגיה יותר מעניינת אותי. עשיתי תואר שני בקיימברידג', ושם הוצאתי את המחברות שלי מסיני וכתבתי תזה על הקשרים בין שבט הג'בליה לבין הנזירים, שלפי המסורות ולפי עדויות גנטיות באו מרומניה. ב-20 השנים שלאחר מכן עסקתי רק באנתרופולגיה. הדוקטורט שלי היה על ערבים שגרים בנצרת עילית".
מתי הבנת שאתה רוצה לחזור לעסוק בסביבה?
"בסוף שנות ה-90 גיליתי את הרעיונות על הקשר שבין סביבה לחברה, ופתאום היה לי קליק בראש. אלה שני דברים שהיו חזקים בחיים שלי אבל לא ראיתי את החיבור ביניהם. היום מאוד ברור לאנשי סביבה ששאלות האקלים הן שאלות של צדק חברתי. ב-ipcc, הגוף המייעץ לוועידת האקלים של האו"ם, יושבים 2,500 או 3,000 מדענים ממדעי הטבע, חוקרי קרחונים ואוקיינוסים. ככל שעבר הזמן עלתה מהם תביעה לקבל אינפוט מאנשים שעוסקים במדיניות, היסטוריונים ופילוסופים. הם בעצמם אמרו שזה לא רק עניין של להבין את אפקט החממה. זה נושא שמעלה שאלות קיומיות".
זכית השבוע בפרס הגלובוס הירוק. איך ההרגשה?
"אני מלא הערכה לוועדת הפרס של חיים וסביבה ושל התנועה הסביבתית שהחליטה להתמקד בנושא האקלים ברוח ועידת פריז. זו לא החלטה טריוויאלית ויש בה אמירה".
יהיה שוב שלג בתל אביב?
"לא. ההתחממות הגלובלית מקטינה את הסיכוי שיחזרו המראות של ה-6 בפברואר 1950. סטטיסטית, המראה של עוד סופה מהסוג הזה מתרחק מאיתנו".
